גמרא
פירוש
אנִשְׁחֲטָה הַבְּהֵמָה הוּכְשְׁרוּ בְּדָמֶיהָ דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר לֹא הוּכְשְׁרוּ.
במֵתָה הַבְּהֵמָה הַבָּשָׂר צָרִיךְ הֶכְשֵׁר גהָאֵבֶר מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר מִן הַחַי וְאֵינוֹ מְטַמֵּא מִשּׁוּם אֵבֶר נְבֵלָה דִּבְרֵי כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
נשחטה הבהמה הוכשרו בדמיה דברי ר׳ מאיר, ור׳ שמעון אומ׳ לא הוכשרו. מתה הבהמה הבשר צריך הכשר והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה, ור׳ שמעון מטהר. פי׳, נתלש ממנה אבר, בשר גידים ועצמות, או נתלש ממנה בשר לבדו, ועדיין הן מעורין בה במקצת. ויש הפרש בין אבר מן החי לבשר מן החי, שהאבר מטמא אדם וכלים כנבלה, והבשר שאינו אבר טהור מכלום כדילפינן לקמן. מיטמאין טומאת אוכלין במקומן, אע״פ שהן מחוברין אם חישב עליהן להאכילן לנכרי הוי אוכל לקבל טומאה לטמא אחרים, דטומאת עצמן אין בהן עד שיתלשו כולן, אבל מקבלין טומאה מן השרץ ומטמאין בה את אחרים. וצריכין הכשר, לבוא במים פעם אחת לאחר שנדלדלו, ושוב מקבלין טומ׳ עולמית. וליכא למימר בהאי אבר שסופו לטמא טומאה חמורה, דאינו מטמא טומא׳ אבר מן החי עד שתמות, ושמא לא יבא לידי טומאה חמורה, דשמא ישחטנה, ואין שחיטה עושה ניפול. נשחטה הבהמה, נטהרו עוד מלטמא משום אבר מן הנבלה, ואע״פ שאסורין באכילה כדאמרן בבהמה המקשה מובשר בשדה טרפה, מידי נבלה טהרו ואין שחיטה עושה ניפול. והוכשרו בדמיה, לקבל טומאה בלא הכשר אחר. מתה הבהמה, הבשר שנידלדל צריך הכשר לקבל טומאה מן השרץ אם לא הוכשר משנדלדל, דטומאת נבילה אין בו כדאמרי׳ בבהמה המקשה דמיתה עושה ניפול ואינו כמתנבל עמה במיתתה אלא כפרוש מחיים, ובשר הפורש מן החי טהור. והאבר מטמא משום אבר מן החי ואינו מטמא משום אבר מן הנבלה, דמיתה עושה ניפול כמי שנפל סמוך למיתה ואינו נבלה, הילכך אינו מטמא משום נבלה. ולקמן נפרש מאי איכא בין אבר מן החי לאבר מן הנבלה. ור׳ שמעון מטהר, נפרש לקמן. מיטמאין טומא׳ אוכלין כו׳. טומאת אוכלין אין טומאת נבלות לא, היכי דמי, אי דמעלין ארוכה טומאת אוכלין נמי לא ליטמי ואי דאין מעלין ארוכה אפי׳ טומאת נבלות ליטמי, לעולם אין מעלין ארוכה, ולעינין טומאת נבלות רחמ׳ אמ׳ וכי יפול, עד שיפול. פי׳, גבי שרצים כת׳ שאבר מן החי טמא בהן כדאמרן לעיל, ולא יקרא נבלה עד שיפול. תניא נמי הכי, האבר והבשר המדולדלין בבהמה ומעורין כחוט השערה, יכול יטמאו טומא׳ נבלות, ת״ל וכי יפול, עד שיפול. ואמרי׳ ואפי׳ הכי מיטמא טומא׳ אוכלין. פי׳, אע״ג דלענין טומא׳ נבלות חשיבי כמחוברין, לענין טומא׳ אוכלין חשיבי כתלושין. מסייעא ליה לרב חייה בר אשי, דאמ׳ רב חייה בר אשי אמ׳ שמואל תאנים שצמקו באיביהן מיטמאין טומא׳ אוכלין במקומן, והתולש מהן בשבת חייב חטאת. פי׳, אם היו לחין התאנים, אע״פ שנתבשלו כל צרכן כמחוברין הן לכל מילי, אף לענין טומ׳, שאע״פ שנגמר בישולן אי איפשר שלא יינקו מן האילן, וכן ענבים שהגיעו ליבצר, וכן קמה שהגיעה ליקצר הם כמחוברין בין לעינין שבת בין לעינין טומא׳. וכשצמקו הם ולא עוקציהן, אע״פ שכבר אין יונקין שהרי צמקו, כיון שעוקציהן לחין ומחוברין באילן יפה, בתר מקום חיבורן אזלינן והתולש מהן בשבת חייב, שהרי הן מחוברין יפה ואינן נופלין מאיליהן, ותולש מן המחובר חשבינן ליה. וכשצמקו הן ועוקציהן כיון שיבש מקום חיבורן כתלושין הוו אף לעינין שבת, שמאיליהן הן נופלין אם תנענע בהם. ועצים יבשים ועשבים יבשים דאמרינן בפ׳ בתרא דעירובין שהתולשן פטור, משום דדמו לצמקו הן ואיביהן, שיבשו השרשים שלהן ואין יונקין מן הארץ כלל ואין גזעם מחליף, הילכך כתלושין דמו. וזה החידוש השמיענו שמואל שאע״פ שהן כמחוברין לענין שבת, לענין טומאה הן כתלושין, וסייענוהו ממתני׳ שאע״פ שהאבר והבשר המדולדלין הן כמחוברין לענין טומאת נבלות, לענין טומאת אוכלין חשבינן להו כתלושין. נשחטה הבהמה כו׳. במאי קמיפלגי, אמ׳ רבה בבהמה נעשת יד לאבר קמיפלגי, מר סבר בהמה נעשת יד לאבר, ומר סבר אין בהמ׳ נעשת יד לאבר.מהדורת המכון התלמוד הישראלי השלם, ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב דוד ארונובסקי, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הרי"ד, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות.
הערות
הערות
Gemara
Peirush